פסק-דין בתיק ת"א 7666-11-08

בפניי תביעה לפינוי וסילוק ידם  של הנתבעים מדירת מגורים ציבורית המנוהלת על ידי התובעת, ברחוב הרב עוזיאל 48/2 בשלומי (להלן: "הדירה").

רקע כללי

התובעת, חברה לדיור ציבורי המנהלת דירות ציבוריות מטעם המדינה, השכירה ביום 23.08.77  את הדירה, נשוא תיק זה, לאחיו של הנתבע 1, מר אדרי מאיר ז"ל, אשר נפטר ביום 24.12.07 (להלן: "המנוח").

הנתבעים הינם בני זוג. הנתבע 1 ייקרא להלן : " הנתבע", והנתבעת 2 תיקרא : " הנתבעת ".

טענות התובעת

לטענת התובעת, המנוח אשר היה אדם חולני ואושפז לעיתים קרובות בבתי חולים, נטש בתקופה מסוימת את הדירה ועבר להתגורר בבית אביו. עקב נטישת הדירה, הגישה התובעת נגדו ביום 18.01.01 תביעה לפינוי וסילוק יד מהדירה וביום 29.05.02 ניתן פסק דין לפינוי הדירה, כנגד המנוח, ולהחזרת החזקה בה לתובעת. פסק הדין הוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל ומועד הפינוי נקבע על ידי כב' ראש ההוצאה לפועל ליום 22.01.03, אך לאור התערבותה של המועצה המקומית שלומי בבקשה לסייע למנוח, ולאחר חזרתו של המנוח לדירה, החליטה התובעת, לפנים משורת הדין, על הקפאת ביצוע פסק הדין לפינוי שניתן כנגד המנוח. לטענת התובעת, לאחר שהסתיימו והוקפאו הליכי הפינוי, חזר המנוח להתגורר בדירתו, וביחד עימו עבר גם הנתבע 1, אשר מונה ביום 11.08.05 כאפוטרופוס על גופו ורכושו של המנוח. לטענת התובעת, משהופיע הנתבע ב"ביקורי המעגל" של הדירה החל משנת 2002 ואילך, הוא הוכרז על ידי התובעת כפולש וחויב בדמי שימוש ראויים, עבור החזקה והשימוש בדירה ללא קבלת הסכמת התובעת, ובמקביל, הנפיקה התובעת למנוח שוברי תשלום בגין שכר דירה, אשר שילם המנוח לתובעת עבור מגוריו בדירה באותה תקופה. לטענת התובעת, ביום 22.07.08 , בביקור שערך בדירה מר אריה צוקרמן, אשר שימש בתקופה הרלבנטית כרכז שטח מטעם התובעת (להלן: "מר צוקרמן"), נודע לו כי המנוח נפטר והדירה לא הוחזרה לידי התובעת, כמתחייב על פי חוק או הסכם, ולפיכך, ערך מר צוקרמן, מתוקף תפקידו, טופס הודעה על פולש, שכן, הנתבעים לא החזירו את הדירה לרשות התובעת לאחר פטירתו של המנוח, והמשיכו להתגורר ולהחזיק בה, ללא כל זכות חוקית. הנתבעים פנו למשרד הבינוי והשיכון בבקשה להקניית זכויות חוזיות בדירה והמשך דיור, אך בקשתם נדחתה, בהחלטה מיום 05.04.09. לגישת התובעת, משנדחתה בקשתם של הנתבעים לאישור מגורים בדירה על ידי משרד הבינוי והשיכון, היה ביכולתם לעתור כנגד ההחלטה לבית המשפט לעניינים מנהליים, אשר לו הסמכות היחידה לדון בכל הקשור לחוק הדייר בדיור הציבורי, אך משלא עשו כן, על בית המשפט לדחות את טענותיהם וליתן פסק דין לפינוי הדירה על ידם. התובעת מכחישה את טענת הנתבע, לפיה, הדירה, נשוא תיק זה, הובטחה לו מכוח הסכם שנכרת עם התובעת לביצוע "עסקת חליפין", כך שהנתבע יפנה את הדירה הציבורית אשר הייתה בחזקתו בשכונת דדו 282/1 בשלומי ובתמורה יקבל את הדירה נשוא תיק זה. לטענתה, הנתבע וויתר על הדירה בשכונת דדו, מרצון טוב וחופשי, על מנת לקבל תעודת זכאות למשכנתא, למימון רכישת דירה, כביכול, ובפועל, לשם רכישת סמים. עוד טוענת התובעת כי, אין כל ממש בטענות הנתבע בעניין דיירות מוגנת, השיפוץ וההשקעה בדירה, שכן המדובר בדירה ציבורית אשר בוצעו בה תיקונים ואחזקה שוטפת על ידי התובעת, בהתאם לנהלים של משרד הבינוי והשיכון.

טענות הנתבעים

לטענת הנתבעים, דין התביעה נגדם להדחות, שכן הם מתגוררים בדירה מזה כ - 20 שנה, מכוח "הסכם החלפה" שנחתם בין התובעת לנתבע. לטענת הנתבע, במהלך שנות השמונים, לאחר שהתגרש מאשתו הראשונה, פנה אליו נציג התובעת, מר ניסים מגירה, מנהל לשכת עמידר בשלומי באותה עת, בבקשה לבצע "עסקת חליפין", כך שהנתבע יפנה את הדירה בת ארבעת החדרים בה התגורר עם משפחתו בתנאי זכאות באותם שנים, המצויה בשכונת דדו 282/1 בשלומי, ובתמורה, יקבל לחזקתו את הדירה נשוא התביעה, אשר מצומצמת יותר בהיקפה, והשייכת לאחיו המנוח, אשר סבל ממחלת נפש והיה מאושפז מרבית הזמן בבית חולים. הנתבע הסכים להצעה, והוא וגרושתו חתמו על ויתור על הדירה הראשונה והחזירו את החזקה עליה לידי התובעת. לטענתו,  מר ניסים מגירה טען בפניו כי המנוח צבר זכויות בדירה וכי אם יעבירו את הדירה על שמו של הנתבע זכויותיו של המנוח יאבדו ולפיכך לא פעל, באותה תקופה, להעברת הדירה על שמו. בהמשך, לאחר שהתחלף מנהל סניף עמידר בשלומי, פנו אליו נציגי התובעת והציעו לו להעביר את הדירה על שמו, הנתבע נענה להצעתם, והדירה הועברה על שמו ובהתאם, התובעת החלה להנפיק שוברי תשלום על שמו של הנתבע. אולם, הדבר גרר העלאה של שכר הדירה, ולפיכך, הציע לו מנהל הלשכה להחזיר את הדירה על שם אחיו המנוח, על מנת להוזיל בחזרה את העלויות, והנתבע הסכים להצעה, והחזיר את רישום הדירה על שם אחיו המנוח. יתרה מכך, הנתבעים טוענים כי השקיעו ממיטב כספם בהתאמת הדירה  למגורים, כאשר חידשו את מערכת האינסטלציה בדירה, התקינו מערכת חשמל חדשה, ריצוף חדש, התקינו פינת מקלחת, נטעו גן בקדמת הבית, בנו גדר נוי (אשר נהרסה בהמשך בעקבות צו הריסה שהוצא) והסדירו מקום חניה לרכב, ולפיכך, הוקנתה להם זכות בלתי הדירה להחזיק בדירה, ולחילופין, הם שינו את מצבם הכלכלי לרעה על סמך הסכמת התובעת כי הנתבע יתגורר בדירה בהתאם להסכם ההחלפה שנחתם ביניהם, ועתה אין התובעת רשאית להפר את הבטחתה השלטונית ולדרוש לסלק את ידם מהדירה. לפי הנטען, התובעת מנועה כיום, מכוח דיני ההשתק, לבוא ולדרוש את פינויים של הנתבעים מהדירה. לחילופין, מבקש הנתבע כי באם יורה בית המשפט על פינויו מהדירה, יוחזרו לו מלוא ההוצאות שהשקיע בדירה לרבות השבחתה. 

דיון והכרעה

אין חולק כי הדירה הושכרה ע"י התובעת לאחיו המנוח של הנתבע, מר מאיר אדרי ז"ל, לפי חוזה שכירות מיום 23/8/1977, וכי המנוח נפטר ביום 24/12/07. עוד מוסכם הוא כי, לנתבע ולגרושתו הייתה דירה שבניהול התובעת, בשכונת דדו בשלומי, שהוחזרה לחזקת התובעת.

טוען הנתבע כי, לאחר שהתגרש מאשתו הראשונה, התקשר אליו מר ניסים מגירה, מנהל לשכת עמידר בשלומי, והזמינו למשרדו, ואמר לו כי מאחר והוא גרוש, הוא אינו צריך להמשיך ולהחזיק בדירה שבשכונת דדו, שהיא בת 4 חדרים, והציע לו להחזיר אותה לתובעת ולקבל במקומה את הדירה נשוא התביעה, הרשומה על שם אחיו של הנתבע, מר מאיר אדרי ז"ל, ששוהה רוב הזמן באשפוז בבית חולים. הנתבע הסכים להצעה וחתם על טופס וויתור על הדירה בשכונת דדו, תמורת הדירה של אחיו המנוח, נשוא התביעה כאן, ובהתאם, הוא עבר לגור בה, והוא ממשיך לגור בה, מזה 20 שנה ( סעיפים 6-7 לתצהירו ). לעומת טענתו הנ"ל של הנתבע, לפיה, הוא הוזמן, טלפונית, ע"י מנהל לשכת עמידר, לפגישה במשרדו של זה, שם נכרת הסכם החליפין הנטען, הרי שבעדותו בבית המשפט ציין הנתבע כי:

" זה היה בשנת 83-82. אני חתמתי על ויתור על הדירה המקורית. בגלל שכל זה נעשה כשהייתי בבית סוהר אבא שלי בא אלי לכלא והחתים אותי על הויתור שאני מסכים להחלפה וכשהשתחררתי הלכתי וגרתי בדירה החדשה...".

( עמוד 17 שורות 24-25 לפרוטוקול ישיבת יום 18/1/11 ).

כן העיד כך:

" אני חתמתי שאני מסכים לעזוב את הבית ותמורת זה אני מקבל בית אחר.

אני חתמתי כאשר הייתי אסיר. לא נתנו לי העתק. אני לא זוכר שביקשתי העתק ".

( עמוד 18 שורות 8-9 לפרוטוקול ).

עדותו הנ"ל בבית המשפט, לפיה, עסקת החליפין נעשתה בהיותו בבית סוהר, בתיווך אביו, סותרת במובהק את גרסתו שבתצהירו, לפיה, הוא הוזמן למשרדו של מנהל התובעת, לאחר שזה התקשר אליו טלפונית, לצורך כך. המדובר בסתירה יסודית ומהותית, בעלת זיקה ישירה למחלוקת שבין הצדדים לתביעה, שכן, התובעת שוללת קיומו של הסכם חליפין, בעוד שהנתבע טוען לזכות בדירה נשוא התביעה, מכוח הסכם חליפין, כאמור.

הנתבע נמנע מלהעיד את מר ניסים מגירה או נציג אחר של התובעת, על מנת לתמוך בגרסתו, לכריתת הסכם חליפין. כמו כן, נמנע הנתבע מלהגיש את כתב הוויתור על דירתו בשכונת דדו, עליו חתם, כטענתו, בהיותו בבית הסוהר, עוד בשנות השמונים, וזאת על מנת לברר האם בכתב וויתור זה נמצא ביטוי כלשהוא לטענה בדבר הבטחה של התובעת, למסור לו, בתמורה, את דירת אחיו המנוח. עוד נמנע הנתבע מלהגיש את הסכם החליפין הנטען, אלא שטען כי הסכם חליפין זה נמצא ברשות התובעת ( עמוד 18 שורה 7 לפרוטוקול ), מבלי שיידע להסביר מדוע אין ברשותו העתק מהסכם זה.